והגברים בוכים
Σαν πληγωμένος αετός, στην κάμαρά μας μπήκα
κι ούτε ανάσα, ούτε φως, ούτε αγκαλιά δεν βρήκα
Κι όπως σκεφτόμουνα πως άλλος σ’ αγκαλιάζει
το πρώτο δάκρυ μου κατάλαβα να στάζει
Όσοι δεν πόνεσαν, άσ’ τους να λένε
Κι όμως κυρία μου κι οι άνδρες κλαίνε
Με τσακισμένα τα φτερά έπιασα το ποτήρι
μα του χαμού σου η συμφορά με είχε παρασύρει
Κι όσο σκεφτόμουνα πως είσαι μακριά μου
ποτάμια τρέχανε θολά τα δάκρυά μου
כמו עיט פצוע, אל תוך חדרנו נכנסתי
ולא נשימה, גם לא אור ואפילו חיבוק לא מצאתי
וכפי שחשבתי שאחר מחבק אותך
הרגשתי את דמעתי הראשונה זולגת לה
הניחו לכל אלה שלא כואבים לדבר
ובכל זאת גברתי, הגברים בוכים
עם כנפיים מרוסקות אחזתי בכוס המשקה
אך אסון היעלמותך סחף אותי
וכפי שחשבתי שאת רחוקה ממני
דמעותיי זולגות כנהרות דלוחים ועכורים
www.iliosradio.com © 04.01.2011